כל הבעיות שיש לנו בחיים מתחילות מחוסר אהבה עצמית. וכמה שאנחנו חושבים שאנחנו אוהבים את עצמנו , אנחנו יכולים אפילו יותר. כי כשאין אהבה עצמית, הכל מתערער.

הרבה אנשים נרתעים כששומעים את המושג ״ילד.ה פנימי.ת״. זה נשמע להם טיפולִי מדי, מנותח מדי, רוחני מדי, אולי אפילו פולשני.

נרקיסיסט זה השלכה של תודעת קורבנות על האחר כדי לא לקחת אחריות.

אנשים בתודעת קורבן לעולם לא יצליחו לקבל את הטוב שאתה מנסה לתת להם. אתה יכול להרעיף עליהם אהבה, לראות את היופי שבהם, להזכיר להם כמה הם מדהימים, אבל הם לא יאמינו לך.

אחרי שנאנסתי, הציעו לי לקבל נכות מביטוח לאומי. 6 שנים אחרי האונס הלכתי להתלונן במשטרה. היה לי עימות מול האנס.

היי אהובה, אם הגעת לדף הזה כנראה שמגיע לך יותר הערכה ואהבה. את יודעת את זה מבפנים, ועדיין מבחוץ זה לא מרגיש שזה מתממש. מה קורה? למה את לא מקבלת את היחס הראוי לך? תרשי לי להציג בפנייך את חוק המראה: חוק המראה אומר בעצם שכל מה שאת מאמינה או חושבת על עצמך, אלו דברים שיתמגנטו לחייך בתצורות שונות. אני לא יודע אם את שמעת על הספר ״הסוד״, שמתאר בדיוק את היכולת שלנו לזמן מציאות בכוחות המחשבה. עם זאת, אנחנו עושים את זה באופן תמידי גם מבלי להכיר את חוקי הספר. כשאנחנו מתחזקים אמונה מסויימ

שלום לך אהובה, אם את קוראת פוסט זה, כנראה שאת נתקלת באנשים שלא מעריכים אותך. אני רוצה לומר לך שאני מבין אותך מאוד, להיות בסביבה בה אנחנו מרגישים פחות מוערכים או אהובים זה באמת מבאס. עם זאת, אני רוצה לספר לך משהו אישי ככה ממני, רוב חיי הרגשתי שלא אוהבים אותי, ושלא מעריכים אותי. הרגשתי שקוף ובלתי נראה. עברתי חרמות בבית ספר, ילדים צחקו לי על העקמת גב שגליתי בגיל 14, והנטייה המינית שלי יצאה מהארון עוד לפניי. בבית, הרגשתי שמתעלמים ממני ומהרגשות שלי. תמיד רציתי לעסוק באומנות, ואבא

לרוב האנשים מתנגנת המחשבה הבאה: "נמאס לי, אף אחד לא מבין אותי, המשפחה לא מקשיבה לי, החברים לא באמת חברים, בעבודה לא הולך לי וזוגיות כבר מתחלפת אצלי כמו גרביים" מדוע לדעתכם אנשים נתקלים בכל כך הרבה סבל? ובכן, ישנם הרבה סיבות שעלולות להביא למצב הזה. כגון זכרונות ילדות, הרגלים, טראומות, חוויות שליליות וכו'.. אך היום אני ארצה לדבר על דבר טבעי שכולנו עושים ועם זאת מאוד תוקע אותנו בדיוק בנקודה הזאת שנמאס לנו ואין לנו דרך מוצא: שיפוטיות. בחוסר מודע, ומבלי שנתכוון או נשים לב, אנחנו