את מרגישה כלואה כי את לא מבטאת את האור המיוחד שלך בעולם!

פעם הייתי בטוח שהצלחה נמדדת לפי כמה סימנתי וי בחיים.

"תצייד את עצמך בכלים, וצא למלחמה!" אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי. בגיל 11 בחוסר ביטחון מוחלט רציתי להרשם לבית ספר למוסיקה. שם הסבירו לי כמה קשה הולך להיות, ושאם לא אפעל כהוגן לא אוכל להחזיק שם יותר מדי. הציגו לי את כל הסיכונים. גם בבית - יש דרך אחת, היא חשוכה ואין לך שום פנס שיסמן לך. האוטומט שלנו, רוב האנשים שכשקשה לנו ואין לנו דרך להתמודדות - אנחנו בהשרדות. תוקפים, קופאים או בורחים. כל יצור אנושי חולם. מגיע לעולם עם ים שאיפות ופנטזיות להגשים את עצמו ולעוף על זה. ואז אנחנו

האדם שאנחנו רוצים להיות נמצא עמוק בתוכנו. יש אינספור שכבות של פיצויים על האדם האמיתי שאנחנו, הילדים שהיינו, האהובים, הטהורים, התמימים, החכמים מלאי תשוקה. במהלך החיים סיגלנו לעצמנו הרגלים חדשים מתוך מה שראינו בסביבתנו, אצל ההורים, המשפחה, האחים, השכנים וכו'.. וכך גדלנו. כשאנחנו גדלים ההרגלים האלו כבר חזקים מאוד, כי אנחנו מתאמנים עליהם - עוד יום ועוד יום ועוד יום. הרגלים יכולים הכל, לא רק פעולות שאנחנו עושים או לא עושים. כמו למשל איך אני מגיב לדבר שמכעיס אותי, איך אני מרגיש כשל

רוב האנשים מעדיפים לא לשאול, מהפחד שהם יצאו "לא יודעים" "טיפשים" או מביכים". לרוב, זה נובע מזיכרון ילדות מסוים. כולנו יודעים כמה סקרנים היינו כשהיינו ילדים קטנים. רמת התודעה שלנו שאפה לאפס. לא ידענו שום דבר, לא היו בנו מחשבות יתרות, דעות ואפילו לא ידענו לפענח רגשות. ידענו רק דבר אחד - לשאול ולהחכים. וזו הדרך היחידה שהייתה לנו להתפתח ולצמוח. באיזשהו שלב בחיים הילד או הילדה הסקרנים, יתקלו באדם שעלול להתנשא מעליהם בשאלה "איך לא ידעת את זה?" או אפילו אדם שיגיד - "מה אתה שואל, זה