תסמונת האישה המוכה היא דפוס עמוק שבו אישה מתרגלת לכאב עד שהוא מרגיש לה טבעי. זו תודעה שבה סבל הופך לנורמה, ויחסים שפוגעים בה נתפסים כאהבה נורמטיבית לחלוטין, כי היא בטוחה שהיא צריכה לסבול כדי לזכות באהבה. זו מציאות פנימית שבה היא כבר לא שואלת אם זה טוב לה, כי היא בטוחה שזה הכי טוב שהיא ראויה לו.

כשסבתא שלי הגיעה לגיל 100 ידעתי שאלו כנראה הרגעים האחרונים שלנו יחד, אבל סירבתי להאמין. לא רציתי לשחרר. רציתי עוד ממנה, גם אם היא כבר לא באמת הייתה כאן. בדיוק כמו מערכת היחסים שהייתי בה באותה שנה. היא גססה, ואני המשכתי לאחוז

כשאני מדבר על ״גבר שעושה את העבודה״, אני לא מתכוון לגבר מושלם. אני מתכוון לגבר שלמד להיות אחראי לרגשות שלו. כזה שלא נותן לפחדים ופצעים מהעבר שלו לנהל את הקשר.

הרבה פעמים חיזור יכול להרים, לפתות, לגרום לנו להרגיש מיוחדים. וזה בדיוק מה שקונה אותנו. אבל לא פעם זה מגיע ממקום של חוסר. חוסר שמחפש חוסר אחר כדי להשלים חלל פנימי. ואז נוצר חיבור שלא נולד ממלאות אלא מתלות.

כל מערכת יחסים שנכנסתי אליה, לא באמת הבנתי לעומק מה גרם לנו להתחבר. היו ריגושים, הייתה אנרגיה טובה, הייתה תחושה ברורה שזה זה, שזה האדם שאיתו אלך כל החיים. הכל הרגיש נכון, טבעי, כמעט גורלי.

אנחנו נכנסים למערכות יחסים לא מדויקות כי אנחנו לא מדויקים עם עצמנו. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים זוגיות, רוצים אהבה, אבל עמוק בפנים משהו אחר מפחד.

פרידה לא אומרת שאנחנו צריכים להפסיק לאהוב.

כשאנשים נכנסים לחיים שלנו כמו רוח סערה ויוצאים מיד, אסור לנו להתעלם מזה! ‬

הייתה לי חברות של 5 שנים שהסתיימה ברגע אחד. רגע אחד שבו דיברתי את הרגש שלי כמו שהוא, וקיבלתי דחייה.

אנשים מנתקים קשר עם ההורים שלהם במחשבה מוטעית שכך חייהם יהיו טובים יותר, אבל הם לא מבינים דבר אחד,

כל החברים שהיו לי נעלמו. פעם היו לי חברים שהיו יורדים איתי על הצד השני כדי שאני ארגיש טוב.

פחדתי להודות בזה, ממש לא רציתי להאמין שהיא הייתה כזו. היא לא הייתה אלימה כמו מערכות יחסים קודמות שחוויתי, אבל הרעל שלה היה שקט, מתוחכם, כמעט בלתי נראה.