.png)
_edited_edited.jpg)
חוויתי מערכת יחסים רעילה, ופחדתי.
- ליאור סלוני - מאמן אישי
- 26 בפבר׳
- זמן קריאה 4 דקות
פחדתי להודות בזה, ממש לא רציתי להאמין שהיא הייתה כזו.
היא לא הייתה אלימה כמו מערכות יחסים קודמות שחוויתי, אבל הרעל שלה היה שקט, מתוחכם, כמעט בלתי נראה.
קיבלתי אהבה בצורת מניפולציות. מניפולציות שהצליחו לגרום לי להתאהב, לגרום לי להגיד "כן" על הכל, לגרום לי להרגיש אשם אם לא נתתי מעבר לגבולות שלי. חוויתי קשר שלא כיבד את ה"לא" שלי. קשר שבו ההשקעה שלי הייתה הכלי כדי שמישהו אחר ימלא את האינטרסים האישיים שלו. מערכת יחסים שהתבססה על קורבנות ומסכנות, על סיפורים מהעבר שהפעילו אצלי רחמים, עד שהפכתי עיוור. פתאום מטרת חיי הייתה להציל אותו, ואותי שמתי בצד, עד שנגמר לי האוויר.
וכשזה נגמר, הדבר הראשון שידעתי לעשות היה להאשים. האשמתי אותו. האשמתי את האנשים שבחוץ. האשמתי את העולם. לא הבנתי למה דווקא אני תמיד נופל למקומות האלה, למה אני זה שתמיד נותן יותר מדי, ותמיד מנוצל?
הלב שלי היה מלא בכעס, באכזבה, בתחושה שהחיים שוב שמו אותי במקום לא הוגן.
ועם הזמן ראיתי משהו שהקשה עליי להתעלם ממנו. זה לא קרה פעם אחת.
זה קרה שוב ושוב. אותו דפוס, רק עם פרצוף אחר.
אותן מניפולציות, רק עם מילים שונות.
אותה תחושת "אני לא מספיק" שהתעוררה בי בכל פעם מחדש.
זה היה לופ שחזר על עצמו, עד שלא יכולתי לברוח מהמסקנה שיש פה שיעור שאני מסרב לראות.
אז כשהסכמתי לקחת אחריות, גיליתי את האמת הכואבת, שכל מה שראיתי בו, הוקרן ממש מתוכי.
גם הערך שלי התבסס לפי מידת העצבות בסיפור שאני אוחז. גם אני למדתי להשתמש במניפולציות כדי להפעיל ולגרום לאחר לראות אותי ולאהוב אותי. גם אני שידרתי לעולם שאני ראוי לאהבה רק אם אני מספיק קורבן.
כן. המציאות היא הקרנה, והבורא מקרין לנו את מה שאנחנו מחזיקים בפנים.
כשנכנסתי עמוק יותר פנימה, גיליתי איפה זה התחיל. ממש כילד, למדתי שרק כשאני נשבר, שמים לב אליי. רק כשאני מתמסכן, אני מקבל חיבוק. רק כשאני מראה חולשה, אני שומע מילים טובות.
ושם התודעה שלי התעצבה על פי כך שאני לא ראוי לאהבה מעצם היותי, אלא אני צריך להחזיק סיפור כלשהו שיאפשר את האהבה הזו. רק כשאני מראה כמה רע לי, מישהו יראה אותי באמת.
כך למדתי לייצר דרמות. כך למדתי למשוך תשומת לב דרך מניפולציות. דרך כעס. זו הייתה השפה שהכרתי.
ואז הגיעו המערכות יחסים. וכל אחת מהן הייתה מראה. הן הראו לי שוב ושוב את מה שהחזקתי בפנים. כל פעם שהאחר השתמש במניפולציה, זו הייתה רק הקרנה של איך אני מדבר עם עצמי. כל פעם שהרגשתי שמישהו מנצל אותי, זה היה שיקוף של המקום שבו אני מנצל את עצמי, שבו אני חוצה את הגבולות שלי כדי לקבל אהבה.
וזה מה שהיה קונה אותי. בכל פעם שמישהו היה מספר לי על כאביו, הייתי מיד מתמלא רחמים, מיד משקיע בו, חוצה גבולות, לא בודק אם זה מתאים לי. הייתי עיוור לאהבה מניפולטיבית. אהבה שהתבססה על "כמה אני מסכן" ולא על כמה אני מסוגל לתת באמת. וכל מה שרציתי שהצד האחר יראה זה את רמת ההשקעה שלי ואולי גם ככה אזכה באהבה.
אבל לא. זו לא אהבת אמת.
אהבת אמת היא לא כמה אני יכול לקבל ממנה, אלא כמה אני יכול באמת לתת, מהמלאות שלי. אהבת אמת היא אהבה חופשית, נקייה, פשוטה, שבאה מתוך נתינה אמיתית ולא מתוך רצון לקבל משהו בחזרה. אבל לא היה לי אפילו לתת לעצמי. כלאתי את עצמי בתוך סיפורים שממסכנים אותי כדי לחוש אהבה, כמו שעברתי חרמות, א!נס, תקיפה מינית, עקמת גב, והרשימה עוד ארוכה… וזה בדיוק המערכות יחסים שפגשתי, אנשים שלא היה להם אהבה אפילו לעצמם. וכשאין לנו לעצמנו, איך יהיה לנו לאחר?
וכאן עשיתי סטופ. אחרי מסע ריפוי של שנה, שחצי ממנה לא הייתי בארץ, אחרי שהתרחקתי מכל הלופים של היום-יום , הבנתי שאי אפשר לרפא באמת כשאתה שקוע בהישרדות. כל עוד אנחנו במרדף אחרי פרנסה, אחרי "לסגור את החודש", אחרי הישגים, לוח זמנים ומה ״צריך״, אנחנו שמים פלסטרים על ההשלכות ולא נוגעים באמת בשורש. ואלו החיים שאנחנו הרי מכירים לא? מירוץ שלם שממקד אותנו באיך למלא חוסרים מבחוץ.
התעוררתי לזה שאני חייב לעצור. לעצור ולשאול את עצמי איפה אני רעיל לעצמי? איפה אני מתעלם מהגבולות שלי? איפה בי יש תנאים לאהבה? איפה אני מחפש אהבה דרך דרמות וסבל?
ומכאן התחיל השינוי. מעצם זה שאני בוחר לשים גבול אוהב לאגו. בקבלה זה נקרא ספירת גבורה. החלטתי שאני לא מוכן יותר לחוות מניפולציות. לא ממני ולא מבחוץ. אני לא מוכן להתנות יותר את האהבה שלי אלי. אני מתחיל להיות בחמלה אלי על כל פעם ששפטתי את עצמי, ביקרתי את עצמי, ומסכנתי את עצמי כדי שמישהו ישים לב אלי. וגם אפילו להיות בחמלה אלי על עצם זה שהפעלתי מניפולציות כדי לזכות באהבה, כי הילד הזה שבי מעולם לא האמין שהוא ראוי לאהבה מעצם היותו, והוא הכי צריך את האהבה הזו. ופתאום שמתחילים לשים זרקור בדפוסים שיושבים בחושך ומפעילים אותנו באוטומט, הם מתמזגים לאור שלנו. שם מתחיל הניקיון האמיתי, עצם הזיהוי הוא כבר הריפוי. עצם הלקיחת האחריות.
החלטתי שאני בוחר באהבה טהורה. אהבה שאין בה תנאים. אהבה שלא נמדדת במספרים או אינטרסים. אהבה לעצמי. אהבה לבורא. אהבה לאנשים כפי שהם, בלי הסיפורים שלהם, בלי דרמות, בלי מניפולציות, בלי משחקי מסכנות.
אז כן, אמנם חוויתי מערכת יחסים רעילה, אבל מערכות יחסים תמיד משתקפות מאיתנו. אם הייתי כלכך טהור, לא הייתי פוגש רעל. וכשאני מבין ברגע הזה שהיה פה מפגש נשמות למען שיעור שהבורא ביקש להעביר אותנו, אני יכול באמת לסלוח, ולהיות בחמלה לכל צד, כי כולנו אחד.
ותכלס, קיבלתי כאן מתנה ענקית באמת. גיליתי שכל עוד אני חי מתוך אחריות, מתוך כנות, מתוך שמירה על הגבולות שלי, אני מזמין לחיים שלי רק אהבה כזו. אהבה נקייה. אהבה שמרפאת. אהבת אמת.
הללויה.
תגובות