⁨ טראומה היא זיכרון רגשי שלא עבר עיבוד. כנל גם חרדה. היא סך הכל שלב מתקדם לרגש שלא קיבל מקום ומענה. הרגש נצרב בגוף, בתודעה ובלב. ולפעמים בלי שנשים לב, הוא מתחיל לנהל את חיינו.

אנחנו נבגדים כי אנחנו בוגדים בעצמנו. בוגדים בערכים שלנו, באמונות שלנו, בלב שלנו. כופים על עצמנו מסגרות שלא מדויקות לנו, בחירות שלא נולדו מתוכנו, חיים שמנוהלים מהישרדות ולא מהאמת הפנימית שלנו.

הסכסוך שאנחנו חווים בעולם החיצוני הוא אותו סכסוך של החוויה שהולכת איתנו, אותה חוויה מול ההורים שעדיין חיה בתוכנו.

אנחנו נכנסים למערכות יחסים לא מדויקות כי אנחנו לא מדויקים עם עצמנו. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים זוגיות, רוצים אהבה, אבל עמוק בפנים משהו אחר מפחד.

מה קורה מבחינה תודעתית כשאנחנו אוכלים מול מסך או מול כל הסחת דעת אחרת?

פרידה לא אומרת שאנחנו צריכים להפסיק לאהוב.

ככל שאנחנו מתבגרים והשנים עוברות, הדרך חזרה לעצמנו נהיית יותר מורכבת.

היא הגיעה אליי שבורה. אחרי מערכות יחסים קשות, לא מאמינה לעצמה, לא מאמינה ללב שלה, לא מאמינה שהיא בכלל יכולה להשתנות.

כשאנשים נכנסים לחיים שלנו כמו רוח סערה ויוצאים מיד, אסור לנו להתעלם מזה! ‬

כל הבעיות שיש לנו בחיים מתחילות מחוסר אהבה עצמית. וכמה שאנחנו חושבים שאנחנו אוהבים את עצמנו , אנחנו יכולים אפילו יותר. כי כשאין אהבה עצמית, הכל מתערער.

הרבה אנשים נרתעים כששומעים את המושג ״ילד.ה פנימי.ת״. זה נשמע להם טיפולִי מדי, מנותח מדי, רוחני מדי, אולי אפילו פולשני.

נרקיסיסט זה השלכה של תודעת קורבנות על האחר כדי לא לקחת אחריות.

אנשים מנתקים קשר עם ההורים שלהם במחשבה מוטעית שכך חייהם יהיו טובים יותר, אבל הם לא מבינים דבר אחד,

אנשים הולכים לטפל בהתמכרויות כאילו ההתמכרות היא הבעיה. אבל ההתמכרות היא לא הבעיה. היא הסימפטום.

הבושה האמיתית היא להעמיד פנים שהכל בסדר, שאני “טוב”, שאני “מעל זה”, כשבעצם בפנים גועשת אנרגיה שלא נראית, שלא קיבלה מקום.

אחרי שנאנסתי, הציעו לי לקבל נכות מביטוח לאומי. 6 שנים אחרי האונס הלכתי להתלונן במשטרה. היה לי עימות מול האנס.

פחדתי להודות בזה, ממש לא רציתי להאמין שהיא הייתה כזו. היא לא הייתה אלימה כמו מערכות יחסים קודמות שחוויתי, אבל הרעל שלה היה שקט, מתוחכם, כמעט בלתי נראה.

אני קורבן לא!נס.... בגיל 19, כשהבנתי שנאנסתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לשתוק.