אלוהים הוא קצת יותר מהתבנית שהדת יצרה. גדלנו על אלוהים שמתגמל או מעניש.

רוב האנשים בטוחים שהם במקום הכי עילאי שלהם. הפתיחות לחדש להם קצת בחיים, שואפת לאפס. הם מעדיפים להאמין שהם יודעים הכל, כדי שחלילה לא יאלצו להודות בטעויות שלהם. כדי שחלילה לא יצטרכו לקחת אחריות. אני רוצה לשתף ממקום אישי, שעברתי תקופה ממש מטלטלת, סערת רגשות עם מצב בריאותי שהדרדר (חיידק הליקובקטר), המצב הכלכלי, הזוגי, המשפחתי.. הכל היה לי מאוד עמוס. לרוב, אני זוכר שאני במסע היכרות עם עצמי - תמיד! אך בכל פעם שאני עולה "על הפסגה", אני בטוח שאני ״אחרי זה״. אבל רגע… אחרי מה? כי אחרי

לרוב האנשים מתנגנת המחשבה הבאה: "נמאס לי, אף אחד לא מבין אותי, המשפחה לא מקשיבה לי, החברים לא באמת חברים, בעבודה לא הולך לי וזוגיות כבר מתחלפת אצלי כמו גרביים" מדוע לדעתכם אנשים נתקלים בכל כך הרבה סבל? ובכן, ישנם הרבה סיבות שעלולות להביא למצב הזה. כגון זכרונות ילדות, הרגלים, טראומות, חוויות שליליות וכו'.. אך היום אני ארצה לדבר על דבר טבעי שכולנו עושים ועם זאת מאוד תוקע אותנו בדיוק בנקודה הזאת שנמאס לנו ואין לנו דרך מוצא: שיפוטיות. בחוסר מודע, ומבלי שנתכוון או נשים לב, אנחנו

האדם שאנחנו רוצים להיות נמצא עמוק בתוכנו. יש אינספור שכבות של פיצויים על האדם האמיתי שאנחנו, הילדים שהיינו, האהובים, הטהורים, התמימים, החכמים מלאי תשוקה. במהלך החיים סיגלנו לעצמנו הרגלים חדשים מתוך מה שראינו בסביבתנו, אצל ההורים, המשפחה, האחים, השכנים וכו'.. וכך גדלנו. כשאנחנו גדלים ההרגלים האלו כבר חזקים מאוד, כי אנחנו מתאמנים עליהם - עוד יום ועוד יום ועוד יום. הרגלים יכולים הכל, לא רק פעולות שאנחנו עושים או לא עושים. כמו למשל איך אני מגיב לדבר שמכעיס אותי, איך אני מרגיש כשל

רוב האנשים מעדיפים לא לשאול, מהפחד שהם יצאו "לא יודעים" "טיפשים" או מביכים". לרוב, זה נובע מזיכרון ילדות מסוים. כולנו יודעים כמה סקרנים היינו כשהיינו ילדים קטנים. רמת התודעה שלנו שאפה לאפס. לא ידענו שום דבר, לא היו בנו מחשבות יתרות, דעות ואפילו לא ידענו לפענח רגשות. ידענו רק דבר אחד - לשאול ולהחכים. וזו הדרך היחידה שהייתה לנו להתפתח ולצמוח. באיזשהו שלב בחיים הילד או הילדה הסקרנים, יתקלו באדם שעלול להתנשא מעליהם בשאלה "איך לא ידעת את זה?" או אפילו אדם שיגיד - "מה אתה שואל, זה