.png)
_edited_edited.jpg)
להיות קורבן לא!נס
- ליאור סלוני - מאמן אישי
- 26 בפבר׳
- זמן קריאה 3 דקות
אני קורבן לא!נס.....
בגיל 19, כשהבנתי שנאנסתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לשתוק.
בעיקר האשמתי את עצמי.
שנים ידעתי שאני קורבן לאונס, ולא רציתי לדבר על זה.
הלכתי עם האנרגיה הזאת, סחבתי אותה איתי, עד שאחרי 6 שנים, שוב חוויתי תקיפה מינית. ופתאום מצאתי את עצמי לא רק קורבן לפעם אחת,
אלא לשתיים.
ואם להיות כן עם עצמי, עוד הרבה קודם הייתי קורבן.
קורבן לחרמות בילדות,
להשפלות וצחוקים של ילדים.
קורבן לגב העקום שנולדתי איתו.
קורבן לנטייה המינית שלי.
קורבן לזוגיות עם נרקיסיסט. שגרם לי להבין שבאתי ממשפחה ״נרקיסיסטית״.
קורבן לעולם שלא ראה אותי כמו שאני.
אז כן, הייתי יכול להמשיך לשבת על כיסא הקורבן עוד שנים. ולכעוס.
והאמת? כעסתי. כעסתי על ההורים שלי. כעסתי על הילדים בבית ספר, כעסתי על מי שנגע בי בלי רשות. כעסתי על העולם.
אבל מה שלא הבנתי אז, זה שהבורא כל הזמן שיקף לי איך אני מתנהג עם עצמי. כפיתי על עצמי דברים, התעלמתי מהרגשות שלי, לא נתתי מקום למה שאני באמת צריך.
והמציאות החיצונית היתה לי למראה. שיקפה לי הכל בחזרה.
חשוב לי לומר שמותר לנו להיות קורבן. מותר לכעוס, מותר לכאוב, מותר להתקרבן. זה שלב הכרחי במסע. אבל אסור להיתקע שם לנצח. כי אם אני ממשיך לנוע עם האנרגיה הזאת, אני ממשיך לזמן לעצמי את אותם התדרים.
השלב הבא הוא לקחת אחריות.
לא להאשים אותי שזה קרה לי בגללי, אלא על איך מכאן אני בוחר להמשיך לחיות.
להבין שהנשמה שלי ביקשה לעבור את זה, כדי להזכיר לי לדייק אותי ולהדק גבולות. כדי שאלמד לכבד אותי יותר. כדי שאקשיב לרגשות שלי באמת. כדי לרפא את כל מה שלא הספקתי בגלגולים הקודמים ובדורות מאחוריי.
להבין שמשכתי את כל האנשים ואת כל אירועי החיים שלי כדי לממש את המהות הגדולה של הגרסה שהתבקשתי לברוא כאן.
ובשביל לעשות את זה, הייתי צריך לקלף שכבות.
כי כשאנחנו נולדים לעולם, אנחנו נולדים מאה אחוז הוויה,
מאה אחוז נוכחות, מאה אחוז ברגע הזה.
אבל החיים עוטפים אותנו בקליפות. פחדים, אשמה, בושה, סיפורים ישנים, וכל שכבה כזו מרחיקה אותנו מהניצוץ האלוקי שבתוכנו.
וזו לא אשמתנו שאנחנו שומרים על הסיפורים ואוגרים אותם, הרי לימדו אותנו במשך דורות, שהסיפור הוא חשוב. בכל חג וחג אנחנו נוהגים לספר סיפורים שקרו לפני 2000 שנה, אז איך נדע לשחרר מסיפורים שקרו לנו בעשור האחרון?
הריפוי הוא לא לחפש מי אשם, אלא להבין שאם יש אשם זה ה׳ אחד. ה׳ יתברך.
שמוביל אותנו במסלול מדויק כדי שנזכור מי אנחנו.
עברתי תהליכים מאוד עמוקים כדי לרפא, ואפילו כדי לסלוח. להסתכל בעיניים של מי שפגע בי, הנאנס, הנרקיסיסט, הילדים שהחרימו, ולהבין שגם הם היו שליחים. לא כי מגיע להם הצדקה, אלא כי אני לא רוצה להמשיך לקום ולישון עם אותו סיפור. כשאני מספר לעצמי שוב ושוב שאני קורבן, אני כובל את עצמי למעגל. וכשאני סולח, אני לא משחרר אותם, אני משחרר אותי.
ופה נכנס הריפוי, פה נכנסת הראייה הגבוהה של הנשמה. להבין שכל דמות שנכנסה לחיי, כל חוויה, כל כאב, היו הבורא שהתגלם למולי כדי להראות לי משהו בתוכי. וזו לא תובנה פשוטה. לפעמים אנשים שואלים אותי איך אני יכול בכלל לסלוח. והתשובה שלי היא שאני לא סולח כדי להגן עליהם, אני סולח כדי לשחרר את עצמי. כי אחרת אני ממשיך לשאת את הכאב, להנציח אותו, ולהפוך אותו לזהות שלי.
כשאני מבין את זה, אני לא מוותר על הכאב שעברתי, אני פשוט לא נותן לו לנהל לי את החיים. אני בוחר לקחת את הכאב ולהפוך אותו למתנה. אני בוחר להפוך את הסיפור שלי לאור לאחרים. אני בוחר לראות שכל מה שעברתי, היה הדרך המדויקת של הנשמה שלי להתעורר.
ואז, בהכנעה היפה הזאת לבורא, הדינים הופכים מתוקים.
אפשר להרגיש את ההוויה האלוקית,
כי כשאנחנו משוחררים לגמרי מהעבר, אנחנו נוכחים ברגע הזה.
וזה כל מה שקיים, לא כך?
תגובות