.png)
_edited_edited.jpg)
אלוהים יאהב אותך בכל מצב?
- ליאור סלוני - מאמן אישי
- 26 בפבר׳
- זמן קריאה 3 דקות
אם אני הומו, אני לא יכול להיות קרוב לאלוהים.
ואם אני קרוב לאלוהים, אני לא יכול להיות הומו.
משוואה די פשוטה שחייתי לפיה שנים.
חזרתי בתשובה בגיל 16. לא כי באמת הבנתי לעומק את האלוהות, אלא כי רציתי לברוח ממני.
רציתי להעלים את “הקללה הארורה”, את הנטייה המינית שלי. האמנתי שאם אתפלל שלוש תפילות ביום, אם אשים כיפה שחורה, אם אשמור שבתות,
אולי אלוהים ימחל לי על איך שנולדתי.
אבל לא משנה כמה ניסיתי להתקרב אליו,
הרגשתי שהוא לא מקבל אותי. שאני חטא מהלך.
ושאין שום דרך בעולם שבה הוא יסלח לי.
ואז, כשנשברתי, התחיל המרד.
אחרי שנים של מלחמה בטבע שלי, החלטתי לצאת מהארון.
אבל כשעשיתי את זה, כבר לא עשיתי מתוך חופש, עשיתי מתוך כאב. בתוך תוכי עוד הייתי משוכנע שאלוהים בגד בי. שאם הוא היה באמת אוהב אותי, הוא לא היה בורא אותי ככה.
אז התרחקתי ממנו לגמרי.
הורדתי את הכיפה, את התפילין, את האמונה.
אמרתי לעצמי שאני אתאיסט.
אבל האמת היא שפשוט הייתי פצוע.
לא הפסקתי להאמין באלוהים, הפסקתי להאמין שאני ראוי לו.
וכשאנחנו רחוקים מאלוהים, אנחנו בעצם רחוקים מעצמנו.
חשבתי שאני “מקבל את עצמי” כשיצאתי מהארון,
אבל כל עוד לא קיבלתי את מי שברא אותי, לא באמת קיבלתי את עצמי.
במשך שנים האמנתי שהיהדות לא יכולה להכיל אותי, אבל היום אני מבין שהיא כולה מבוססת על אהבה. רק שאיבדנו את הקשר למקור.
אלוהים מעולם לא ביקש מאף אחד להפסיק לאהוב. הוא לא ביקש מאף אחד לבטל את עצמו כדי לזכות באור.
הוא עצמו אהבה אינסופית.
בזוהר נאמר שאלוהים נקרא “אין סוף”,
כי אין סוף לאהבתו ואין גבול לאורו.
הוא לא מוגבל לספרים,
לא לתלבושת, ולא לפרשנות של בני אדם שמפחדים מהשונה.
הבורא ברא את הכל, גם את האור וגם את החושך.
“יוצר אור ובורא חושך” (ישעיהו מ”ה).
איך ייתכן שהוא יברא אותי כך, ויתעב את מה שברא?
זה לא אלוהים. זה הפחד האנושי מהשוני.
כי כשאנחנו נלחמים בטבע שלנו,
הטבע נלחם בנו.
וכשאנחנו משלימים איתו, אנחנו חוזרים להיות אחד עם הבורא.
המהות של היהדות, על פי הקבלה, היא “השוואת הצורה לבורא”. לא במעשים חיצוניים, אלא בלב.
כשאני אוהב כמו שהבורא אוהב, כשאני חומל כמו שהבורא חומל, כשאני מאיר גם על המקומות החשוכים בי,
שם אני באמת מוצא את האלוקות בי.
השנים של המאבק בי, של הכעס, של הנתק,
היו השער שלי לריפוי.
כי רק כשהסכמתי להביט בכאב הזה בעיניים,
להבין שאין בי שום “קללה”,
התחלתי לראות שאלוהים היה איתי כל הזמן.
שהוא לא התרחק. אני התרחקתי ממנו.
היום אני מבין שהזהות שלי כהומו היא לא מי שאני.
היא רק אחת מהתלבושות שדרכן הנשמה שלי בחרה לבטא אהבה. אני לא הומו. אני אור.
וזה האור שבחר להופיע בעולם דווקא בדרך הזאת.
הרבה פעמים אנחנו מזהים את עצמנו דרך הקליפה, דרך הסיפור, דרך הפחד, דרך הזהות שנוצרה מהכאב. אבל הקליפה היא רק לבוש זמני, לא מי שאנחנו באמת.
בקבלה מסבירים שהקליפה קיימת רק כדי לשמור על הפרי, עד שנהיה בשלים לגלות את מהותנו.
וכשאנחנו נאחזים בקליפה, אנחנו ממשיכים להזין את הסיפור על מי שאנחנו לא.
אבל כשאנחנו מסכימים לקלף אותה בעדינות, שכבה אחר שכבה,
אנחנו פוגשים את העצמי האמיתי שלנו, את הנשמה, את האור, את האלוהות שבפנים.
כי רק כשאני מפסיק להזדהות עם מה שאני חושב שאני, אני יכול סוף סוף להיזכר במהות הגדולה שלי באמת.
אז כן, אלוהים אוהב אותי כמו שאני, כשאני אוהב אותי כמו שאני. היום אני מרגיש את הקרבה אליו יותר מאי פעם, כי הוא בתוכנו. הוא בכל נשימה, בכל דמעה, בכל חיוך, בכל חיבוק אמיתי. הוא לא רוצה שנילחם בעצמנו, הוא רק רוצה שנזכור מאיפה באנו.
וכשאני שומע את הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”,
אני שומע אותו אחרת לגמרי היום.
כי רק מי שאוהב את עצמו, באמת יכול לאהוב את האחר. וכשאני אוהב את עצמי כמו שאלוהים אוהב אותי, אני סוף סוף חוזר הביתה.
תגובות