אלוהים הוא קצת יותר מהתבנית שהדת יצרה. גדלנו על אלוהים שמתגמל או מעניש.

הבושה האמיתית היא להעמיד פנים שהכל בסדר, שאני “טוב”, שאני “מעל זה”, כשבעצם בפנים גועשת אנרגיה שלא נראית, שלא קיבלה מקום.

אנשים בתודעת קורבן לעולם לא יצליחו לקבל את הטוב שאתה מנסה לתת להם. אתה יכול להרעיף עליהם אהבה, לראות את היופי שבהם, להזכיר להם כמה הם מדהימים, אבל הם לא יאמינו לך.

כל החברים שהיו לי נעלמו. פעם היו לי חברים שהיו יורדים איתי על הצד השני כדי שאני ארגיש טוב.

אחרי שנאנסתי, הציעו לי לקבל נכות מביטוח לאומי. 6 שנים אחרי האונס הלכתי להתלונן במשטרה. היה לי עימות מול האנס.

פחדתי להודות בזה, ממש לא רציתי להאמין שהיא הייתה כזו. היא לא הייתה אלימה כמו מערכות יחסים קודמות שחוויתי, אבל הרעל שלה היה שקט, מתוחכם, כמעט בלתי נראה.

אני קורבן לא!נס.... בגיל 19, כשהבנתי שנאנסתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לשתוק.

בשביל לדעת שהדייט שלך או בן הזוג שלך מדוייק לך תצטרכי להתבונן בצרכים שלך, ולראות שהם אכן מקבלים מענה. כמובן שקודם כל בינך לבין עצמך, ואז בינך לבינו. לרוב מאוד קשה לנו לתקשר לצד האחר מה הצרכים שלנו, מה חשוב לנו בתוך מערכת יחסים ומה לא, מה מתאים ומה פחות. וזו עבודה שיש לעשות עוד לפני החיפוש/הכניסה למערכת יחסים. לרוב, אנחנו בכלל לא מכירים את הצרכים שלנו ובכלל את עצמנו. וזה הגיוני. אנחנו נאחזים בהוויה שקרית, שנוצרת מחוויות מאכזבות או שליליות, שגרמו לנו לחתום הסכמים ואמונות מגבילו

רוב האנשים בטוחים שהם במקום הכי עילאי שלהם. הפתיחות לחדש להם קצת בחיים, שואפת לאפס. הם מעדיפים להאמין שהם יודעים הכל, כדי שחלילה לא יאלצו להודות בטעויות שלהם. כדי שחלילה לא יצטרכו לקחת אחריות. אני רוצה לשתף ממקום אישי, שעברתי תקופה ממש מטלטלת, סערת רגשות עם מצב בריאותי שהדרדר (חיידק הליקובקטר), המצב הכלכלי, הזוגי, המשפחתי.. הכל היה לי מאוד עמוס. לרוב, אני זוכר שאני במסע היכרות עם עצמי - תמיד! אך בכל פעם שאני עולה "על הפסגה", אני בטוח שאני ״אחרי זה״. אבל רגע… אחרי מה? כי אחרי