נרקיסיסט זה השלכה של תודעת קורבנות על האחר כדי לא לקחת אחריות.

אנשים מנתקים קשר עם ההורים שלהם במחשבה מוטעית שכך חייהם יהיו טובים יותר, אבל הם לא מבינים דבר אחד,

אנשים הולכים לטפל בהתמכרויות כאילו ההתמכרות היא הבעיה. אבל ההתמכרות היא לא הבעיה. היא הסימפטום.

אלוהים הוא קצת יותר מהתבנית שהדת יצרה. גדלנו על אלוהים שמתגמל או מעניש.

הבושה האמיתית היא להעמיד פנים שהכל בסדר, שאני “טוב”, שאני “מעל זה”, כשבעצם בפנים גועשת אנרגיה שלא נראית, שלא קיבלה מקום.

אנשים בתודעת קורבן לעולם לא יצליחו לקבל את הטוב שאתה מנסה לתת להם. אתה יכול להרעיף עליהם אהבה, לראות את היופי שבהם, להזכיר להם כמה הם מדהימים, אבל הם לא יאמינו לך.

כל החברים שהיו לי נעלמו. פעם היו לי חברים שהיו יורדים איתי על הצד השני כדי שאני ארגיש טוב.

אחרי שנאנסתי, הציעו לי לקבל נכות מביטוח לאומי. 6 שנים אחרי האונס הלכתי להתלונן במשטרה. היה לי עימות מול האנס.

פחדתי להודות בזה, ממש לא רציתי להאמין שהיא הייתה כזו. היא לא הייתה אלימה כמו מערכות יחסים קודמות שחוויתי, אבל הרעל שלה היה שקט, מתוחכם, כמעט בלתי נראה.

אני קורבן לא!נס.... בגיל 19, כשהבנתי שנאנסתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לשתוק.

היי אהובה, אם הגעת לדף הזה כנראה שמגיע לך יותר הערכה ואהבה. את יודעת את זה מבפנים, ועדיין מבחוץ זה לא מרגיש שזה מתממש. מה קורה? למה את לא מקבלת את היחס הראוי לך? תרשי לי להציג בפנייך את חוק המראה: חוק המראה אומר בעצם שכל מה שאת מאמינה או חושבת על עצמך, אלו דברים שיתמגנטו לחייך בתצורות שונות. אני לא יודע אם את שמעת על הספר ״הסוד״, שמתאר בדיוק את היכולת שלנו לזמן מציאות בכוחות המחשבה. עם זאת, אנחנו עושים את זה באופן תמידי גם מבלי להכיר את חוקי הספר. כשאנחנו מתחזקים אמונה מסויימ

שלום לך אהובה, אם את קוראת פוסט זה, כנראה שאת נתקלת באנשים שלא מעריכים אותך. אני רוצה לומר לך שאני מבין אותך מאוד, להיות בסביבה בה אנחנו מרגישים פחות מוערכים או אהובים זה באמת מבאס. עם זאת, אני רוצה לספר לך משהו אישי ככה ממני, רוב חיי הרגשתי שלא אוהבים אותי, ושלא מעריכים אותי. הרגשתי שקוף ובלתי נראה. עברתי חרמות בבית ספר, ילדים צחקו לי על העקמת גב שגליתי בגיל 14, והנטייה המינית שלי יצאה מהארון עוד לפניי. בבית, הרגשתי שמתעלמים ממני ומהרגשות שלי. תמיד רציתי לעסוק באומנות, ואבא

בשביל לדעת שהדייט שלך או בן הזוג שלך מדוייק לך תצטרכי להתבונן בצרכים שלך, ולראות שהם אכן מקבלים מענה. כמובן שקודם כל בינך לבין עצמך, ואז בינך לבינו. לרוב מאוד קשה לנו לתקשר לצד האחר מה הצרכים שלנו, מה חשוב לנו בתוך מערכת יחסים ומה לא, מה מתאים ומה פחות. וזו עבודה שיש לעשות עוד לפני החיפוש/הכניסה למערכת יחסים. לרוב, אנחנו בכלל לא מכירים את הצרכים שלנו ובכלל את עצמנו. וזה הגיוני. אנחנו נאחזים בהוויה שקרית, שנוצרת מחוויות מאכזבות או שליליות, שגרמו לנו לחתום הסכמים ואמונות מגבילו

שלום לך אהובה, אם לאחרונה חווית דחייה, או התרחקות מצד אנשים שחשובים לך, יש לי מסר חשוב לומר לך היום: קיבלת מתנה! שהמתנה היא שיעור ענק בהתפתחות המנטלית שלך. הנה היתרונות של המתנה הזאת: ללמוד מה המשוב שזה בא להעביר לך. חשוב שתביני בדיוק למה מתרחקים ממך, עם איזו גישה את באה או מתחזקת יחסים? את הולכת להפוך לעצמאית יותר כי את לומדת היום איך לשחרר אחיזה באנשים שהם חשובים לך את הולכת להתקרב לעצמך יותר. התרחקות מבחוץ, היא התקרבות מבפנים. נתחיל עם סעיף 1: משוב משובים לא באים סתם. הם ב

רוב האנשים בטוחים שהם במקום הכי עילאי שלהם. הפתיחות לחדש להם קצת בחיים, שואפת לאפס. הם מעדיפים להאמין שהם יודעים הכל, כדי שחלילה לא יאלצו להודות בטעויות שלהם. כדי שחלילה לא יצטרכו לקחת אחריות. אני רוצה לשתף ממקום אישי, שעברתי תקופה ממש מטלטלת, סערת רגשות עם מצב בריאותי שהדרדר (חיידק הליקובקטר), המצב הכלכלי, הזוגי, המשפחתי.. הכל היה לי מאוד עמוס. לרוב, אני זוכר שאני במסע היכרות עם עצמי - תמיד! אך בכל פעם שאני עולה "על הפסגה", אני בטוח שאני ״אחרי זה״. אבל רגע… אחרי מה? כי אחרי

"תצייד את עצמך בכלים, וצא למלחמה!" אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי. בגיל 11 בחוסר ביטחון מוחלט רציתי להרשם לבית ספר למוסיקה. שם הסבירו לי כמה קשה הולך להיות, ושאם לא אפעל כהוגן לא אוכל להחזיק שם יותר מדי. הציגו לי את כל הסיכונים. גם בבית - יש דרך אחת, היא חשוכה ואין לך שום פנס שיסמן לך. האוטומט שלנו, רוב האנשים שכשקשה לנו ואין לנו דרך להתמודדות - אנחנו בהשרדות. תוקפים, קופאים או בורחים. כל יצור אנושי חולם. מגיע לעולם עם ים שאיפות ופנטזיות להגשים את עצמו ולעוף על זה. ואז אנחנו

לרוב האנשים מתנגנת המחשבה הבאה: "נמאס לי, אף אחד לא מבין אותי, המשפחה לא מקשיבה לי, החברים לא באמת חברים, בעבודה לא הולך לי וזוגיות כבר מתחלפת אצלי כמו גרביים" מדוע לדעתכם אנשים נתקלים בכל כך הרבה סבל? ובכן, ישנם הרבה סיבות שעלולות להביא למצב הזה. כגון זכרונות ילדות, הרגלים, טראומות, חוויות שליליות וכו'.. אך היום אני ארצה לדבר על דבר טבעי שכולנו עושים ועם זאת מאוד תוקע אותנו בדיוק בנקודה הזאת שנמאס לנו ואין לנו דרך מוצא: שיפוטיות. בחוסר מודע, ומבלי שנתכוון או נשים לב, אנחנו

האדם שאנחנו רוצים להיות נמצא עמוק בתוכנו. יש אינספור שכבות של פיצויים על האדם האמיתי שאנחנו, הילדים שהיינו, האהובים, הטהורים, התמימים, החכמים מלאי תשוקה. במהלך החיים סיגלנו לעצמנו הרגלים חדשים מתוך מה שראינו בסביבתנו, אצל ההורים, המשפחה, האחים, השכנים וכו'.. וכך גדלנו. כשאנחנו גדלים ההרגלים האלו כבר חזקים מאוד, כי אנחנו מתאמנים עליהם - עוד יום ועוד יום ועוד יום. הרגלים יכולים הכל, לא רק פעולות שאנחנו עושים או לא עושים. כמו למשל איך אני מגיב לדבר שמכעיס אותי, איך אני מרגיש כשל

רוב האנשים מעדיפים לא לשאול, מהפחד שהם יצאו "לא יודעים" "טיפשים" או מביכים". לרוב, זה נובע מזיכרון ילדות מסוים. כולנו יודעים כמה סקרנים היינו כשהיינו ילדים קטנים. רמת התודעה שלנו שאפה לאפס. לא ידענו שום דבר, לא היו בנו מחשבות יתרות, דעות ואפילו לא ידענו לפענח רגשות. ידענו רק דבר אחד - לשאול ולהחכים. וזו הדרך היחידה שהייתה לנו להתפתח ולצמוח. באיזשהו שלב בחיים הילד או הילדה הסקרנים, יתקלו באדם שעלול להתנשא מעליהם בשאלה "איך לא ידעת את זה?" או אפילו אדם שיגיד - "מה אתה שואל, זה